כל השנים, עליזה בלוך אומרת, אנחנו אומרים לתלמידות והתלמידים שהדבר הכי חשוב בחיים זה לקום בבוקר וללכת לבית ספר, ופתאום אמרנו להם שזה לא חשוב. אמרנו להם שבית כנסת זה חשוב, ופתאום בעצם לא. אנחנו אומרים להם שהדבר הכי חשוב הוא לבקר את סבא וסבתא ולחבק אותם, והנה גם זה לא קרה שנה. אמרנו למורים שהדבר הכי חשוב הוא לבקר את התלמידים ולהיות בקשר אישי איתם וגם זה לא קרה. יש המון תהליכים שאנחנו צריכים להבין מה המשמעויות שלהם. להבין מה המשמעות של הקורונה לחוסן של התלמידים שלנו, לביטחון העצמי, לביטחון במשפחה ובחברה שסביבנו. וכך זה ממשיך וממשיך, ברצף של תובנות חכמות על הצורה שבה בית ספר מתנהל, על הצורה שבה אנחנו חושבים על בתי ספר מחדש, ובעיקר על זה שאם נחזור לבית הספר לאותו המקום בו השארנו את הסימנייה ונמשיך כאילו לא אירע דבר - נאבד את הילדים. ומהצד השני, אם נחזור וניישם תובנות חדשות, אפשר להוביל בשנה זינוק פדגוגי וחינוכי שלא הצלחנו ליישם כבר כמה וכמה שנים.